<h1>סמ"ק סימן רפ"ב</h1>
<h2>דף יד:</h2>
ואסרו חכמים בדורות הראשונים שלא למכור בהמה גסה גזירה משום שאלה ונסיוני, גם יש מקומות שאסרו חיה ובהמה דקה, אך עתה נהגו היתר לפי שאין על הבהמות דעת להכיר קול הבעלים, גם אין יהודים רבים יחד שיוכלו למכור זה לזה.
<h2>דף כב.</h2>
וישראל וגוי שקבלו שדה בשותפו' לא יאמר לגוי טול חלקך בשב' ואני חלקי בחול ואם התנו מתחלה מותר, ואם באו לחשבון אסור, פירש ואם לא התנו ונטל הגוי ימי השבת ואחר כך אמר לו כמה ימי שבת נטלת, ואטול כנגדו וכן הדין במרחץ ותנור ודוקא בשותפות אבל אם התנור כולו של ישראל מותר לתנו לגוי בקבלנות וכן רחיי' ודוקא כשהגוי נוטל שכר קבלנותו בחטין או בפת אבל במעות אסור, והנותן מעות לגוי למחצית שכר אף על פי שהגוי נושא ונותן בשבת מותר, וישראל הנותן בהמה לגוי כמו צאן ברזל ועושה בהם הגוי מלאכ' בשבת יש מתירי' לפי שהאחריות על הגוי ויש אוסרין לפי ששם ישראל עליו.
ואסור להשאיל (דף י"ח וי"ט כל הסוגיא ועיין בתו' עכו"ם דף כ"א) בהמתו או להשכיר בהמתו לעכו"ם אפילו רחוק הרבה משבת כדי לעשות מלאכה בשבת, ואם בהבלעה ורחוק משבת שני ימים או יותר יש מתירין ועל ידי הפקר.
<h2>דף כו.</h2>
ואין מילדין את העכו"ם פירש בשבת ואפילו בשכר ואף על פי שאין בזה חילול.
<h2>דף כח.</h2>
גרסינן בפרק אין מעמידין גב היד וגב הרגל ומכה של חלל הגוף מן השפה ולפנים בין בפיו בין במעי ובין בכבד בין בטחול הרי זה חולה שיש בו סכנה ומחללין עליו את השבת, ואמר שמואל האי פדעתא (פירש מכת חרב) בכל מקום שהיא מחללין עליה את השבת רב יהודה התיר לכחול את העין בשבת וגם לשחוק סממנים ולהביאם דרך רשות הרבים. דשורייני דעינא בליבא תלו [פי' שורייקי מקודות הראיה. סמ"ק מצוריך סימן ר"פ]. ודווקא ברירא ובדיצ' ודמעתא וקדחתא ותחלת אוכלא אבל סוף אוכלא ופצחי עינא אסור.
